במטבח הזה, לא מעט לאכזבתי, נעלמה הרומנטיקה: צמות של שום וצרורות של עשבי תיבול לא השתלשלו מהתקרה, והסירים הממורקים היו תלויים על הקירות בסדר מופתי, לאו דווקא על רקע קורות עץ עשנות, אלא על רקע חרסינה לבנה ובוהקת. צנצנות הריבות מתוצרת הבית, והטרינים המלאים בפאטה ובממרחים אחרים היו סדורים על מדפי מתכת ולא בשידות עץ עתיקות, כפי שהוצגו למכירה בחנות הממכר של החווה. במקום תנור מובער באש וכיריים עם פלטות של ברזל היו שם מיטב הפירוטכניקה של המטבח המודרני. ואת לוחות העץ של שולחנות העבודה תפסו משטחי נירוסטה מצוחצחים. בעלת הבית הגאה הסבירה לי עד כמה עומדים כל אלה בסטנדרטים המוקפדים של הפיקוח, החל על כל מוסדות האוכל בצרפת. מטבחים כמו פעם? במוזיאונים או במקומות שכבר מזמן לא מאכילים בהם מבקרים וסועדים המשלמים על כך במיטב כספם.
בארוחת הערב הפגינה המארחת את מיטב כישוריה, אלה שהוציאו לה מוניטין ושמשכו אותי לביתה. משום מה, אני לא זוכרת אף מאכל שהגישה. אני זוכרת את האווירה הנעימה, השילוב המדויק בין ביתי למסוגנן, בין פשוט למתוחכם ובין צנוע למרשים. זה היה טעים, נעים משוחרר קצת יותר מאשר מסעדות יוקרה מעונבות, אך משום מה כבול עדיין בסוג מסוים של רשמיות שאפשר היה, לטעמי, לוותר עליה. אולי בגלל שאחר הצהריים, כמה שעות לפני האירוע העיקרי, טעמתי מהחוויה שלשמה הגעתי. ובמרכזה עמדה עוגה פשוטה של אגסים.